החריץ שדרכו האור נכנס

הוא נח.

נח בין ענפי אהובתו באפיסת כוחות.

לפעמים המאמץ מתיש, אבל לא תמיד אפשר ככה, להתפרק.

לנוח על ענפי אהובתך.

להנות מהכאב שמקבל עכשיו מקום ומתפרש ונפתח בתוך הגוף, כמו זיקוקים שמתפרצים ביופיים ונעלמים בשמיים.

לדעת שיש לך מקום לעזוב את מה שהחזקת, ופשוט לנוח, כשאתה יודע שהיא מחזיקה אותך שם, בין ענפיה.

שניהם קשורים, וביניהם עוד מיני ענפים, מיני סיפורים ועיקולים ומפגשים שמקיפים אותם, כמו רוקדים מסביבם, מרטיטים אנרגיה אחד אל השני.

הוא, הוא כמו ילד. הוא רוצה להיות ילד. רוצה להיות עטוף, אהוב.

היא מסתכלת, ורואה את הילד שבתוך אותו ענף בוגר, כבר מבוגר, שנח עליה.

הוא חש ששם, באותה הצטלבות שבינו לבינה, באותו שבר שבינו לתוכו- נמצא אותו החריץ שדרכו האור נכנס.

שם, הוא מגלה, שאינו צריך להסתיר את מה שהוא חפץ בו. הוא מתרככך ומפלים של אור כמו משתפלים מעליו.

״ככה זה עכשיו״ היא אומרת, ומסתכלת בעיניו. והם ממשיכים לצמוח, כמו שענפים מתרחשים.